<h1>ספר החינוך מצוה תקצ"ג</h1>
<h2>דף קלד:</h2>
שנמנענו מלקחת עומר השכחה, שנאמר [דברים כ"ד] ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, ומצות השכחה היא גם כן באילן, וזה הלאו הוא מן הלאוין הניתקין לעשה, שכל מי שעבר ולקח השכחה חייב להחזיר אותה לעניים, שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה, וכבר כתבתי בסדר זה בענין שלוח הקן [מצוה תקמ"ד] שכל לא תעשה הניתק לעשה קיים עשה שבו אינו לוקה ואם לא קיימו וגם אי אפשר לו לקיימו עוד, וכגון שנאבד או נשרף אותו הדבר לוקה, והמשל בזה הפיאה שיש לאו בקצירתה [מצוה רי"ז], ואם קצר אותה לא יתחייב מלקות על הקצירה הרי יכול לתקן את אשר עוות שיתננה לעניים בשבלים, ואפילו דש החטה וטחנה ואפאה יתן מהפת שיעור הפיאה לעניים, והרי עדיין בידו לתקן ולא ילקה, אבל אם יקר מקרה שתאבד החטה ההיא כולה או תשרף ילקה שהרי אי אפשר לו עוד לקיים עשה שבו וכבר עבר על הלאו ולא יוכל לתקון וזה יקרא בגמרא לא קיימו, ואם הוא בידיו אבד החטה או אכלה כולה כל שכן שיתחייב בה המלקות, וזה נקרא בגמרא בטלו כי הוא הגורם לבטל הלאו ביטול שאין בו עוד תקנה בידיו. ומה שאמרו במכות בסוף פרק אלו הן (הגולין) [הלוקין ט"ז ע"א] גבי מצות שלוח הקן בענין קיימו ולא קיימו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, ונודע שהאחרת ההיא היא פיאה כדמסיק התם אלא זאת ועוד אחרת אהא, כלומר מן הפיאה, ונשאר הענין כן, אין הכוונה שירצה לומר ששילוח הקן והפיאה בלבד הן בדין זה דקיימו ולא קיימו, אבל כוונתם לומר הפיאה וכל מה שדינו כמוה, כמו הפרט והשכחה והלקט והעוללות שכל אחד מאלו הוא לאו שיש בו מעשה ויתכן בהם כל מה שיתכן בפיאה מן קיימו ולא קיימו או בטלו ולא בטלו, כי הכתוב שלמדנו ממנו שיש בפיאה קום עשה הוא מה שכתוב בה לעני ולגר תעזוב אותם [ויקרא י"ט], ובעומר השכחה ובשאר הנזכרים יש בהן כמו כן לגר ליתום ולאלמנה תעזוב אותם, או לגר וליתום ולאלמנה יהיה. וקבל זה הענין והבינהו שהוא נעלם קצת מאשר בא בגמרא הלשון סתום במקצת שאמרו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. משרשי המצוה וענינה כתבתי במצות עשה דשכחה שבסדר זה כ"א [מצוה תקצ"ב].
